פרשת בלק
ראש צורים -אהבת האדם
אשל אברהם תשנ״ז (בוקר)
בלעם הנביא, הגוי, מתבקש אל ידי בלק בן ציפור מלך מואב לקלל את עם ישראל. אך הוא איננו מסוגל לעשות זאת ובמקום לקלל את העם, הוא אומר את הדברים שאלוהים שם בפיו - וביניהם את הדברים האלו:
״כי מראש צרים (קרי: צורים) אראנו, ומגבעות אשורנו.״
כמובן שאפשר להבין את מילים אלו כשיקוף פיזי של זווית הראיה של בלעם. בלעם תפש עמדה בתצפית גבוהה שאפשרה לו לראות את עם ישראל – ומאותו מקום הוא אמר את דבריו. אבל במדרש (שמות רבה ט״ו ח) מציעים לנו הבנה אחרת לגמרי למילים ״מראש צורים אראנו.
״כי מראש צורים אראנו – אלו האבות שנאמר:
שמעו הרים את ריב ה׳ (מיכה ו׳, ב) - מוצאים אנו, מתחילה היה המקום מבקש לכונן העולם, ולא היה מוצא, עד שעמדו האבות. משל למלך שהיה מבקש לבנות מדינה, גזר וחיפשו מקום לבנות בו במדינה. בא ליתן היסוד, והיו המים עולים מן התהום, ולא היו מניחין לעשות את היסוד.
שוב בא ליתן היסוד במקום אחר, והיו המים מהפכים, עד שבא במקום אחר ומצא שם צור גדול. אמר – כאן אני קובע את המדינה, על הצורים הללו. כך מתחילה היה העולם מים במים, והיה האלוהים מבקש לכונן עולמים ולא היו הרשעים מניחין וכו׳, כיון שבאו האבות וזכו, אמר הקב״ה: על אלו אני מכונן העולם, שנאמר (שמואל א׳, ב, ח) ״כי לה׳ מצקי ארץ, וישת עליהם תבל״, לכך כתיב ״כי מראש צורים אראנו.״
מה היה כל כך מיוחד באבות? מדוע העולם נוסד עליהם? ומדוע בלעם, כשמסתכל על עם ישראל רואה אותו ״מראש צורים״ – בפרספקטיבה שאינה יכולה להתעלם מהאבות ואימהות?
הדרש והעיון (עמ׳ צח) מפנה בעניין זה לדברי הנביא ישעיהו.
בישעיהו נ״א א-ב כתוב: ״שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ה׳, הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ולא שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו, ואברכהו, וארבהו.״ מה עשו אברהם ושרה? הם נטעו זרע של אהבה וחסד לבני תמותה – (לאנשים סתם). כשכתוב בבראשית כ״א, ל״ג, ״ויטע אשל בבאר שבע״ אומרים לנו בגמרא ש״אשל זה פונדק״ (סוטה י׳ ע״א).
ובספר הדרש והעיון מרחיבים:
״אברהם יסד מלון גדול ורחב ידיים, אשר בו יחליפו כח וימצאו מרגוע לנפשם כל יושבי חלד, באין הבדל ופדות, כי הוא לימד דעת, ויורה להבאים אחריו את מעלת אהבת-האדם, הבריח התיכון, אשר עליו כל סדרי החברה האנושית כוננו.״ (שם עמ׳ צט)
אם אנחנו משקיפים היום על פני החברה שלנו – מה אנחנו רואים?
כל עוד שאנחנו נשענים על הבסיס האיתן הזה של מסורת האבות והאימהות – מסורת שבבסיסה ובמרכזה אהבת-האדם – יש תקווה שכל נסיון לקלל אותנו יהפוך בסופו של דבר לברכה.
כל עוד שנזכור שבאר שבע יכולה להיות דוגמה מובילה לקהילה שבה ימצאו כל התושבים מרגוע לנפשם - יש תקווה שהבשורה שתצא מתוך הקהילה שלנו תצמיח ברכה לכל הארץ ולכל העמים.
״כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו.״