על הבריאה
מעניין...
מה חשבה המונה ליסה על הבריאה...
התנערי
מעפר קומי!
כך אמר אלוהים לחווה.
התייצבי לפני בוראך,
עמדי לפני השכינה.
ואני, בתה של חווה,
שומעת את אותה הקריאה
להתנער, לקום מן העפר,
ומה אני עושה?
קמה ומתאפרת!
ובאזני מהדהדים דברי הנביא:
כחלת עיניך ועדית עדי!
ואני שואלת את עצמי –
מה פשר הדבר?
שכינה מרחפת ממעל לראשי,
לוחשת לי ומעירה:
זכרי, בת חווה,
זכרי את שכתוב בתורה:
״…זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם…״.
הלרצות את בוראי?
או אולי... את עצמי...
ואת האחרים מסביבי?
נאבקת שוב עם צו האופנה ועם כל הבלגן במלתחה.
לבשי בגדי תפארתך, כך אמר בוראך...
אך בתוך תוכי יודעת אני
כי הבגדים האמיתיים הם המעשים,
החלומות, הרעיוניות, וההגשמות של
כל הערכים
הטבועים בי.
"פרו ורבו" אמר להם האלוהים.
"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה״...
ועד היום מחפשת אני
את משמעותה של אותה הברכה
שנתלוותה לבריאה
של האיש ושל האישה.
בשקידה עיינתי בדבריו של רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא
שסבר שכשחנה העקרה התפללה -
על עסקי לבה היא דיברה.
ובאותו דף גמרא מפרט ר' אלעזר את המשך תפילתה
בה, לגרסתו, חנה דיברה על עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה,
רגלים להלך בהן, ודדים להיניק.
אך אין כל ספק בליבי שחנה נתברכה לא רק באלו הדברים
אלא גם ביצירתיות מדהימה,
וברוח חכמה ותבונה, ובנבואה,
אותם העניקה בירושה לא רק לבנה, לשמואל,
אלא אף לכולנו, לכל עם ישראל.
והיא ניחנה בשכל ובכישרון
ובכוח עמידה בפני אלוהים ואדם
ובעוד כהנה וכהנה תכונות רוח ונפש שמשום מה
לא זכו להימנות ברשימת הדברים שנבראו באשה -
לפחות לא לפי גרסתו של רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא, אליבא דחנה.
ולי אין ספק שחנה ידעה שביחס לאישה
הברכה שנתלוותה לבריאה
כללה הרבה יותר מאשר יכולתה ללדת ילדים -
ושלאחר הלידה באה שעת הצורך הגדול
להעניק לדורות הבאים ערכים,
משמעות, תוכן, שמחה
ותחושה של ייעוד.
וזאת עשתה חנה בדרכה המופלאה.
ואני בטוחה שדברים אלו מצאו את ביטויים גם
בתפילתה של חנה בשעת עקרותה.
כי היא ידעה מה זאת אישה.
כי גם היא הייתה
בתה של חווה.
התנערי מעפר קומי.
מני את תכונותיך הרבות.
קומי מעוטרת תפארה והתייצבי לפני השכינה.
קומי, לבשי בגדי תפארתך.
קומי לעבודת בוראך!