על השירה ועל הזמרה
בראשית בראה השכינה את השירה ואת הזמרה
וטבעה אותן עמוק בעולמה.
ומאז בוקעת השירה מנבכי הנשמה
ומבטאת את הפליאה האדירה על עצם היותה.
"לא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה",
כך אומרים באגדה.
ועוד נאמר:
"בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשה
והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם" ונעלמים
ואנחנו נשארים,
נפעמים ונסערים,
מחפשים בכל יום ובכל שעה
את המשכה של אותה המנגינה.
אכן יש אומרים כי ברבות הימים
תעלם השירה והזמרה
ויישאר רק השיר
וכי לא יתכן שהשיר והשירה
ידורו בכפיפה לעולמים.
אותם האומרים טוענים
כי השירה היא תוצר של עולם פגום
בו השירה והצרה מתחלפות ללא הפוגה
לסירוגין שוב ושוב
וכפי שכתוב:
"כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות, לומר:
מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת,
כך הן הצרות באות עליהן,
והיו אומרים שירות בלשון נקבות…
אבל לעתיד לבא, אין עוד צרות בו,
שנאמר (ישעיה סה) כי נשכחו הצרות הראשונות
וכתיב (שם /ישעיהו/ לה) ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה,
באותה שעה אומרים שיר לשון זכר, שנאמר:
(תהלים צח) שירו לה' שיר חדש."
בסיכומו של דבר
המסר הוא
שבעתיד לבא יהיה רק שיר
בלשון זכר,
וכל היתר יהיה כבר מיותר.
הייתכן עיוות גדול מזה?
מדוע יתנצחו לעולמים השיר והשירה,
האיש והאישה?
מדוע לא יהיו שותפים מלאים לעשייה?
כבר אמר רבי יהושע בן לוי:
"האומר שירה בעולם הזה – זוכה ואומרה לעולם הבא!"
ובמקור נוסף נקבע ש"כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה,
בידוע שמוחלין לו כל עונותיו ונעשה בריה חדשה."
וללא כל קשר לנס,
בידוע שהשיר והשירה, הזמרה והנגינה
משמשים את הבריות נאמנה.
קחו לדוגמה את הסיפור של אלישע,
שנסתלקה ממנו שכינה
עד שלא אמר: "...קחו לי מנגן"
ובשמעו את צלילי הנגינה, נרגעה רוחו
וחזרה אליו רוח הנבואה וכושר ההנהגה.
והמחפשים ראיות נוספות לחשיבותן הנצחית
של השירה והזמרה
יזכרו את המסופר על המלך דוד
שהיה "עוסק בתורה עד חצות…
ומכאן ואילך בשירות ותשבחות"
והיה זה הרגלו מדי יום ביומו
כי מיום היווצרותה
צמאה נשמתו תמיד
לרוח ולהשראה.
ואפילו בעולם מושלם,
שאין בו צרות כלל וכלל
לא תעלם השירה אלא רק תגבר
ובעקבותיה תקורב הגאולה
עם בשורת חברה מתוקנה
כי השיר והשירה, הזמרה והנגינה
משרתים נאמנה לא רק את הבריות
אלא גם את השכינה
וכל אלה כאמור טבעה השכינה עמוק בעולמה
עוד בטרם נוצרו האיש והאישה.